הקמת ועדת החקירה פרלמנטרית לבדיקת אשראי הבנקים לאילי–ההון רון סנדק

 

הבנקים הפכו  ל"מכשפות" שההמון זועק  "לשרוף" והח"כים  אומרים "אמן"

​

הבנקים הם עסק שצריך להרוויח, ואוי לכולנו  אם לא. מי שתפקוד הבנק לא נראה לו, יכול להעביר את כספו לבנק אחר. אז למה הוקמה  הוועדה? כי הבנקים (ועוד מעט כל החברות

 . הציבוריות) נהפכו ל"מכשפות", שכמעט כולם  רוצים להכחידן. ומה יועיל יותר ל"נבחרי העם" מאשר להיענות להמון הזועק

 

.מפגינים נגד הגזל. לבנקים ולחברות הציבוריות בכלל יש מספיק רגולטורים שמפקחים על עבודתם

 

בספרו החדש כותב פרופ' תום ניקולס, מרצה אמריקאי למדעי  המדינה ולאסטרטגיה: "בארצות–הברית שולטת היום הסגידה  לבורות. הגענו לנקודה שאי–ידיעת דברים, בייחוד בתחומי המדיניות הציבורית, נעשתה למעלה, לסגולה מיוחדת. הפוליטיקאים מעדיפים להקשיב לנביאי שקר האומרים להם ולבוחרים הזועמים המתדפקים על  דלתות לשכותיהם, את מה שהם רוצים לשמוע: בכל  אשמה קנוניה אפלה של כוחות עלומים, רבי–עוצמה.  הילחם בקנוניה, הצל את המולדת"

הפרופסור המכובד ניקולס מזועזע מ"יכולת  ההשפעה של תורת הקונספירציה", המובילה כדבריו  ל"בהלה מוסרית". הוא מציין בתדהמה, כי כשליש מהאמריקאים מאמינים שאמריקה מנוהלת על–ידי  "אליטה סודית", של הון מנגנון ושלטון

והכתב–הפרשן הכלכלי הבכיר, סבר פלוצקר,  מ"ידיעות אחרונות", שהביא את הדברים מוסיף:  "ואיזה שיעור מעם ישראל מאמין בכך? אם לשפוט  על–פי התנהלות הפוליטיקאים, הרבה יותר משליש"

את ההוכחה המציאותית לדברים אלה קיבלתי לאחרונה פעמיים:

הפעם הראשונה הייתה, כאשר מנהלת–החשבונות  במשרדי ביקשה לקבל את עצתי בעניין "פרטי", וביקשה לשמוע אם לאור פשיטת–הרגל של אליעזר פישמן כדאי לה להעביר לבנק אחר את הכספים שחסכה במשך שנות עבודה רבות, והמופקדים בבנק  הפועלים, מחשש שקיימת סכנה שהבנק יתמוטט...

הפעם השנייה הייתה בראיון שנתנה ל"גלובס"  הח"כית איילת נחמיאס–ורבין. באותו ראיון היא  אומרת: "עובדה היא, שבשנים האחרונות התגלו יותר מדי מקרים אישיים ולא אישיים שמצביעים על נורמות בעייתיות שנובעות מעצם היות הבנקים תאגידים בשליטה כמעט אבסולוטית של מנהלים, מה  שאיפשר להם לעשות כל מה שהם רוצים". ומוסיפה, "מה שצף באופן בוטה בהקשר הנוכחי הוא העדפה  של לווים מסוג מסוים, העדפה הבוטה, ככל הנראה,  קשורה להיכרות שלהם, למעמד החברתי שלהם,  לקשרים שלהם". וגם מוסיפה קצת חשדנות, "איך נפל  מישהו כמו פישמן עם חוב כזה ענק, מי עצם עיניים, מי לא ראה משהו שהיה צריך לראות, או חלילה שיתף  פעולה", וגם קצת הסתה לא תזיק: "הבנקים נותנים אשראי לבעלי חוב גדולים על–חשבון העסקים הקטנים  והבינוניים, כי הבנק סותם את עצמו, את היכולת שלו  לתת אשראי, ואז הוא לא יכול לתת אותו לאחרים".

הבנתם את תיאוריית הקונספירציה? מנהלי הבנקים מנהלים אותם למעשה כמו קצבייה. מנהל החנות שומר לחבריו את נתחי הבשר המעולים (ובלי לדאוג  שישלמו עבורם) ולנו לא נשאר... בבנקים אין חברי  הנהלה, אין ועדות אשראי, לא מתנהלים דיונים ולא נרשמים פרוטוקולים, הדירקטוריון וכל ועדותיו  מתכנס רק כדי לאכול בורקס, המבקרים–הפנימיים  מפחדים, רואי–החשבון החיצוניים עוצמים עיניים,  ואנשי בנק ישראל לא מפקחים...

ההתלבטות אם לתת ללקוח אשראי וכמה, היא שאלה  יום–יומית שבה מתלבט כל בעל עסק, והמבחנים הם לא  רק כלכליים. מצד אחד, החלטה שגויה יכולה לגרום לאובדן הלקוח לטובת המתחרה; או לאובדן הסכום  שאותו לקוח חייב, מצד שני. כל בעל עסק יכול לספר על עשרות טעויות שעשה בהחלטה שקיבל לכאן או לכאן. גם לא אחדש אם אומר שכל בעל עסק נותן העדפה ללקוחות הגדולים שלו. בעולם מקובל שללקוח הקונה אצלך באופן קבוע בסכומים גבוהים, תיתן מחירים ותנאי אשראי טובים יותר. זאת מהותו של עסק  - נטילת סיכונים מחושבים המאפשרת יצירת רווחים.

המקום לדון בתפקודם של מנהלים הוא בדירקטוריון  ובאסיפה–הכללית של בעלי המניות. לבנקים בפרט ולחברות הציבוריות בכלל יש מספיק רגולטורים  שמפקחים על עבודתם. טעות בשיקול–הדעת תמיד  יכולה להיות, כי שיקול–הדעת הוא אנושי. המקום  שניתן לבדוק בו את "שיקול–הדעת העסקי" הוא בית–המשפט וגם הוא לא יתערב בו אם הוא התקבל בהיעדר  ניגוד–עניינים, בתום–לב ובאופן מיודע, לאחר עיון  בנתונים ושקילת השיקולים הרלבנטיים. וביהמ"ש אכן כבר התערב כאשר הוכח שתהליך קבלת ההחלטות לא עמד בקריטריונים.

תחושה עילאית של שמחה לאיד

האכזבה מתשובתו השלילית של הבנק לבקשה  למתן אשראי, מוכרת לכל בעלי העסקים: "באשראי  הזה הייתי תופר את העסקה הנהדרת הזו תוך יומיים", "איך אני אגדיל את מחזור המכירות בלי מימון נוסף  לאשראי הלקוחות שאני חייב לתת?" מהיום והלאה המצב רק ילך ויחריף: הקמת ועדת החקירה משדרת  למנהלים בבנקים בכל הדרגים מסר חד–משמעי - אל  תתנו אשראי! "למה לכם להסתכן", "הקטינו ראש",  "תעבדו לפי הספר", את הציבור זה לא מעניין שהבנק  ירוויח, להיפך.

הבנקים הם לא משאב טבע שבבעלות המדינה, הם  של בעלי המניות שלהם. הם עסק שצריך להרוויח,  ואוי לכולנו אם לא. מי שתפקוד הבנק לא נראה לו, על אף הפיקוח ההדוק על הבנק, יכול לא לקנות את  מניותיו, או להעביר את כספו לבנק אחר. מי שקונה  מניה של חברה, לרבות של בנק, צריך להביא בחשבון שהחברה הזו יכולה גם להפסיד. ומי שאינו רוצה  להסתכן בהפסד - שישקיע את כספו במקום אחר.

וכדי לחזק את דבריה על חשיבות הוועדה, מוסיפה  ח"כית נחמיאס–ורבין - "יש הסכמה היסטורית בין חברי הבית לבדוק מה קרה ואיך למנוע, לפחות למזער  ולצמצם התמוטטויות דומות בעתיד". כאן המקום להזכיר, שאף בנק לא התמוטט והרווח המצרפי של  חמשת הבנקים הגדולים היה כ–6 מיליארד שקלים  בכל אחת משלוש השנים  ,2014–2012 ויותר מ8–   מיליארד שקלים בכל אחת מהשנים  .2016–2015 יותר  מזאת, מדבריה למדים שלחברי הוועדה יש ההשכלה, הידע והניסיון לבדוק את מה שקרה, ולהסיק מסקנות  לעתיד, יותר מאשר להנהלות הבנקים, המבקרים–הפנימיים, רואי–החשבון החיצוניים, הדירקטוריונים,  ובכירי בנק ישראל. רק שמעיון בקורות–החיים של  תשעת חברי הוועדה, ובלי לפגוע בכבוד איש מהם, אני בספק אם הם היו עוברים את המיון של "הוועדה  למינוי דירקטורים בתאגידים בנקאיים".

אז למה בכל זאת הוקמה ועדת החקירה? כי זה  פשוט ציד מכשפות. כי הבנקים בישראל (ועוד מעט  כל החברות הציבוריות) נהפכו ל"מכשפות", שכמעט  כולם רוצים להכחידן. ומה יועיל יותר ל–"נבחרי העם"  מאשר להיענות להמון הזועק "לשרוף, לשרוף!"

בואו נחשוב, מה יצא לנו מהחוק להגבלת שכר הבכירים במוסדות הפיננסיים? האם נקבל מכך שקל  אחד? (להיפך, הפסדנו את מס–ההכנסה שאותם בכירים  שילמו). אבל בזכות נבחרינו בכנסת חווינו תחושה  עילאית של שמחה לאיד: הראינו להם! דפקנו אותם!  אותה תחושה "נהדרת" שנרגיש בעת עבודת ועדת החקירה, אותה תחושה נהדרת שהרגיש ההמון שצפה והריע בעת שריפת המכשפות. •

הכותב הוא רואה חשבון

​

​